'Haguigah
Daf 21b
משנה: 21b הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִגְמוֹר. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טַהֲרַת עֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִים׃
Traduction
Si quelqu'un (un compagnon pur) ouvre un tonneau de vin, ou se met à débiter de sa pâte, au commencement d'une fête, il pourra, selon R. Juda, continuer et achever la vente après la fête; les autres sages l'interdisent. Aussitôt que la fête était passée, en débarrassait le parvis pour le purifier; mais si elle cessait un vendredi, on n'opérait pas ainsi de suite, étant occupé à honorer (préparer) le Shabat; selon R. Juda, on ne débarrassait pas non plus un jeudi, les cohanim n'ayant pas le temps (ils étaient occupés à enlever les cendres).
Pnei Moshe non traduit
מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו של יין או התחיל בעיסתו על מנת למכור ברגל ויד עמי הארץ ממשמשין בהן:
ר' יהודה אומר יגמור. אף לאחר שעבר הרגל הואיל והתחיל בו גומרו וטעמא מפרש בגמרא שהתירו סופו משום תחלתו שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל כדי שלא יבא לידי הפסד ונמצא ממעט בשמחת הרגל:
וחכמים אומרים לא יגמור. שאעפ''י שבשעת הרגל הכל טהורין הן לא שטהרתן טהר' עולמית אלא שבשעת הרגל בלבד כחבירים הן ולאחר הרגל מטמא מגען למפרע כדאמרינן בסיפא שלאחר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה מפני שנגעו עמי הארץ בהן ברגל והלכה כחכמים:
משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה. היו מעבירין את הכלים ממקומן כדי להטבילן ולטהר את העזרה מטומאת עם הארץ שנגעו בהן ברגל:
לא היו מעבירין מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי השבת:
רבי יהודה אומר אף לא ביום החמישי. אף אם עבר הרגל ביום החמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת לפי שאין הכהנים פונים ליום מוצאי י''ט להטבילן שטרודין הן להוציא את הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שנתקבץ שם כל ימות הרגל מדשן של המערכה ואין הלכה כר' יהודה:
משנה: כֵּיצַד מַעֲבִירִין עַל טַהֲרַת הָעֲזָרָה. מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הָיוּ לָהֶן שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין׃
Traduction
Comment procedait-on à la purification du parvis? On faisait passer au bain légal les ustensiles se trouvant au Temple, en avertissant (les simples cohanim) de ne pas toucher à la table sacrée, ni au chandelier, sous peine de les rendre impurs. Tous les ustensiles du Temple s'y trouvaient en double ou triple, de façon à ce que si les premiers deviennent impurs on en ait d'autres purs sous la main. Tous les ustensiles du Temple devaient subir le bain légal, sauf l'autel d'or et celui de cuivre, assimilés au sol (non susceptibles d'impureté). Selon R. Eliézer, les autres sages motivent la dispense, parce que les autels sont couverts de plaques en métal.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כיצד וכו' מטבילין את הכלים שהיו במקדש. מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ובנוסחת המשנה כאן חסר. ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן לעמי הארץ ברגל אומרין להן שיזהרו מליגע בשלחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יטמא במגע אחר הרגל ונמצא יהיה צריך טבילה והערב שמש ואי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד:
כל הכלים שהיו במקדש. שאר כל הכלים היו להם שניים ושלישים וכו':
טעונין טבילה. מפני טומאת הרגל חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע במזבח הנחושת כתיב מזבח אדמה וכתיב המנורה והמזבחות איתקוש מזבח הזהב ומזבח הנחושת זה לזה:
וחכמים אומרים מפני שהן מצופין. כלומר בלאו הכי אינן מקבלין טומאה שהרי אינן אלא מצופין במתכות וצפוייהן בטל לגבייהו לפיכך טהורין הן:
הלכה: רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הִתִּירוּ סוֹפוֹ מִפְּנֵי תְחִילָּתוֹ. שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ לוֹ שֶׁלֹּא יִגִמוֹר אַף הוּא אֵינוֹ פוֹתֵחַ. וְלֹא יִפְתַּח. אַף הוּא מְמָעֵט בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל.
Traduction
R. Hanania dit au nom de R. Yohanan: R. Juda permet d'achever, même après la fête, autorisant la fin (122)''''''Cf. J., (Moed Qatan 2, 4); B., Betsa, 11.'''''' en raison du commencement (pendant la fête); car, s'il était défendu d'achever plus tard, on ne commencerait pas pendant la fête. Qu'importerait si l'on ne commençait pas? On diminuerait la joie de la fête.
Pnei Moshe non traduit
גמ' התירו סופו וכו'. טעמא דרבי יהודה במתני' מפרש כדפרישית:
רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. מַה פְלִיגִין. בְּחָבִית שֶׁלְיַיִן. אֲבָל בְּחָבִית שֶׁלְשֶׁמֶן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁאֵינָהּ גּוֹמְרָהּ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. שׁוֹפְכָהּ. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָה. שׁוֹבְרָהּ. וְהָא תַנָּא רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל. מַנִּיחָהּ לָרֶגֶל הַבָּא.
Traduction
R. Samuel b. Nahman dit au nom de R. Nathan: la discussion a lieu pour un tonneau de vin (qui se gâterait); mais pour un tonneau d'huile, tous reconnaissent qu'il sera défendu de l'achever plus tard (il se conserve). Que fait-on du reliquat, selon les autres sages? R. Hiya enseigne de le verset à terre; Bar Kappara prescrit de le briser (déclarant même le tonneau impur). R. Halafta b. Saül dit au contraire de le conserver pour la prochaine fête (où la présomption de pureté revient).
Pnei Moshe non traduit
מה פליגין. ר' יהודה עם חכמים בחבית של יין שמכיון שהתחיל עומד להפסד אם אינו גומרה שמפיג טעמו אבל בשל שמן אף ר' יודה מודה שלא יגמור שאין השמן מפיג טעם:
כיצד הוא עושה. לדברי חכמים דסברי לא יגמור אפי' בשל יין:
שוברה. שאפילו החבית עצמה בחזקת טומאה היא ולא ישתמש בה:
והא תנא וכו'. דפליג וס''ל מניחה לרגל הבא ואז חוזרת לחזקת טהרה:
רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹכֵל אַף תִּשְׁבּוֹת הָרֶגֶל כָּרֶגֶל. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. עֶרֶב פֶּסַח כַּפֶּסַח. וְיוֹם טָבוֹחַ כַּעֲצֶרֶת. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. אוֹף אֲנָן תַּנִּינָן דְּרָבָא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִים׃
Traduction
– R. Simon dit au nom de R. Josué b. Levi (au sujet de l’enlèvement): Si le dernier jour de la fête est un vendredi, on pourra le lendemain samedi consommer ce qui reste de la fête dans le même état présumable de pureté. En effet, dit R. Zeira, une barayeta dit formellement que la veille de la Pâque est considérée à l'égal du jour même de fête, ou le jour d'égorgement qui suit la fête de Pentecôte (en raison de leur jonction à la solennité). Nous avons aussi appris une plus grande extension à ce sujet, dit R. Hanania, puisque, ''selon R. Juda, on ne débarrassait pas non plus le parvis un jeudi, les cohanim n'ayant pas le temps en ce jour'' (la présomption de pureté persiste donc aussi longtemps que les ustensiles sacrés sont présents).
Pnei Moshe non traduit
י''ט שחל להיות בערב שבת. י''ט האחרון של הרגל שהוא בע''ש דקתני במתני' עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירין וכו' נשתיירו אצלו ממה שנשתמש ברגל אוכל אף תשבות הרגל כרגל כלומר מה שצריך לשבת של אחר הרגל הרי הוא כרגל עצמו ועומד בחזקת טהרה. וקרוי תשבות הרגל ששובת אצלו הטהרה מחמת הרגל לפי שא''א לטהר הכלים עד לאחר השבת:
מתניתא. ברייתא תני בהדיא כן דערב הרגל כרגל עצמו וכן יום טבוח שלאחר עצרת כעצרת הוא לענין זה:
אף אנן תנינן דרבא. רבותא טפי מזה אליבא דר' יהודה דס''ל אף לא בחל ביום החמישי וכו' וא''כ כל זמן שלא היו מעבירים על טהרת הכלים היו משתמשים בהנשאר מהרגל בחזקת טהרה:
'Haguigah
Daf 22a
הלכה: וְכֵלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רִבִּי בָּא. אֲנִי אוֹמֵר. שֶׁמָּא שֶׁהָיָה שָׁם אֶחָד מִן הַכֵּלִים שֶׁלֹּא הוּזָּה. מֵעַתָּה נָחוּשׁ לְכוּלָּן. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. אֲנִי אוֹמֵר. שֶׁהָיָה שָׁם אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים שֶׁיָּצָא לְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִיסְקֵי קִינָּהּ וְנִתְזָה צִינּוֹרָה שֶׁלְרוֹק מִתּוֹךְ פִּיהָ עַל בְּגָדָיו וְטִימָּתוֹ. מֵעַתָּה נָחוּשׁ לְכוּלָּם. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק מַשְׁקִין. 22a תַּמָּן תַּנִּינָן. סְפֵק מַשְׁקִין לִטַּמֵּא טָמֵא. וּלְטַמֵּא טָהוֹר. תַּמָּן בִּתְרוּמָה וְכָאן בַּקּוֹדֶשׁ. חוֹמֶר הוּא בַקּוֹדֶשׁ.
Traduction
Mais est-ce que les ustensiles sacrés ont besoin d'un bain? Il se peut, observe R. Aba, qu'un de ces ustensiles n'ait pas été aspergé par l'eau de lustration (pour être tout-à-fait pur). S'il en est ainsi (que l'on éprouve cette crainte), on devrait le craindre pour tout (même p. ex. pour la table, qu’il est impossible d'enlever et de baigner)? On peut supposer, dit R. Aboun b. Hiya, qu'un des prêtres, causant à une femme au sujet des nids d'oiseaux qu'elle sera tenue d'offrir lors de son prochain état de pureté, a eu son vêtement contaminé par un peu de salive tombée de la bouche de cette femme, et lui à son tour rend impur ce qu'il touche. Mais encore pourquoi n'éprouve-t-on pas cette crainte pour tout? On admettra, fut-il répondu, que le cohen a été atteint par un liquide douteux (dont on ne sait s'il est pur ou non); et, par suite, l'interdit rabbinique n’est applicable qu’aux vases aisés à baigner. N'a-t-on pas enseigné ailleurs (123)Toharot 4, 9.: ''en cas de doute, le liquide rend impur en cas de contact direct, non par intermédiaire''? Là, il s'agit d'oblation (il faut un contact direct), et ici il s’agit de saintetés, pour lesquelles on est plus sévère.
Pnei Moshe non traduit
גמ' וכלים טעונין טבילה. בתמיה ולמה הצריכו טבילה לשאר כל הכלים:
שלא הוזה. עליו בתחלה:
מעתה נחוש לכלן. קושיא זו לפי הנוסחא דהכא דלא גריס במשנה הזהרו שלא תגעו בשלחן ואם החשש שמא לא הוזה א''כ ניחוש נמי לשולחן והרי אי אפשר לסלקו ולהטבילו:
אני אומר וכו' על עיסקי קינה. שצריכה להביא קינין לחובתה או לנדרה ושמא ניתזה וכו' ועדיין טמאה היא וטמאתו וחוזר ומטמא הכלים במגעו. ופריך אכתי מעתה נחוש לכולם:
תיפתר בשנטמא בספק משקין. כלומר אלא דלא חיישינן אלא להכי שמא נטמא בספק משקין ספק אם טמאין או טהורין ומכיון דחששא דטומאה דרבנן בעלמא היא לא גזרו אלא על הכלים שאפשר להטבילן:
תמן תנינן וכו'. בפ''ד דטהרות. קושיא היא הא תנינן התם דוקא ליטמא המשקין עצמן גזרו בספק טומאה אבל לטמא אחרים טהור ומשני תמן בתרומה וכאן בקודש איירינן וחומר הוא בקודש:
תַּנֵּי. שׁוּלְחָן שֶׁנִּיטְמָא מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בִּזְמַנּוֹ אֶפִילוּ בַשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. מִיָּד. אַשְׁכַּחַת אֲמַר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. מְטַמֵּא שְׁנֵי לְחָמִים. עַל דַּעְתּוֹן דְּרַבָּנִן אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לֶחֶם אֶחָד בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר סוֹסַי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. וַאֲפִילוּ עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לֶחֶם אֶחָד בִּלְבַד. תִּיפְתָּר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק מַשְׁקִין. פַּעַם אַחַת הִטְבִּילוּ אֶת הַמְּנוֹרָה. אָֽמְרוּ צְדוּקִים. רְאוּ פְרוּשִׁים מַטְבִּילִין גַּלְגַּל חַמָּה.
Traduction
On a enseigné (124)Tossefta à ce, ch. 3. si la table du Temple est devenue impure, on la purifie en son temps par le bain, (lorsqu'elle sera débarrassée), bien que ce soit un jour de Shabat, dit R. Meir; selon les autres sages, on y procédera de suite. Il se trouve donc que si l'on adopte l'avis de R. Meir (de respecter la perpétuité de présence des pains de proposition sur la table) on rendra 2 pains impurs (le dernier laissé sur la table impure, au moment de l'échange contre des nouveaux, et le nouveau remis); selon les autres sages (125)(Menahot 11, 9)., il n'y en a qu'un d'impur (par le retrait et le bain immédiats). Selon R. Jacob b. Sisi en présence de R. Yossa, même d'après l'avis de R. Meir, un seul pain serait impur en ce cas, si l'on admet par contre qu'il s'agit seulement d'une impureté par liquide douteux. Un jour, comme le chandelier fut soumis à la purification, les Sadducéens dirent (en raillant): ''voyez les Pharisiens soumettant bientôt le globe du soleil à l'eau lustrale (126)Derenbourg, ib., p. 133..''
Pnei Moshe non traduit
שלחן שנטמא. וכשהלחם עליו אי אפשר להטבילו:
מטבילין אותו בזמנו. כלומר כשמסלקין הלחם ממנו ואפי' הוא בשבת שהרי בשבת מסלקין את הישן ומסדרין החדש ואז מטבילין אותו דאין כאן אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
אשכחת אמר. כשתמצא לומר לדעתיה דר''ע מטמא שני לחמים כלומר משום דר''מ ס''ל דתמיד שנאמר בלחם הפנים לעולם נאמר ואפי' אם אירע שנטמא הלחם אין מסלקין אותו לגמרי עד בזמנו שהוא בשבת ואז מסלקין הישן ומסדרין עליו לחם הפנים החדש והלכך אם אתה אומר מטבילין השלחן מיד ואח''כ צריך ליתן עליו את הלחם שהרי תמיד נאמר אף בשנטמא נמצא הלחם חוזר ומטמא את השולחן וכשמסלקו בשבת ומסדר עליו את החדש חוזר השלחן ומטמא את הלחם ונמצאו שני לחמים טמאים לפיכך אין תקנה ללחם החדש אלא שצריך להמתין בטבילת השלחן עד בזמנו בשבת כשמסלקין ממנו הישן והוא טמא מטבילין את השלחן ומסדרין עליו את הלחם החדש והוא טהור:
על דעתון דרבנן אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד. אבל רבנן ס''ל דכשנטמא השלחן ומטמא את הלחם מסלקין אותו מיד ומטבילין את השלחן ואינו מסדר עליו את לחם הטמא כלל שלא נאמר תמיד אלא כשהלחם הוא טהור וממתין עד השבת ומסדר עליו את הלחם חדש ונמצא שאין כאן טומאה אלא ללחם אחד בלבד:
ואפי' על דעתיה דר''מ וכו'. כלומר משכחת לה אפי' לר''מ דקאמרת דס''ל דתמיד נאמר אף בזמן שנטמא הלחם וממתינין בטבילת השלחן עד כשמסלקין הלחם בשבת אפ''ה אינו נטמא אלא אותו הלחם הא' בלבד דתיפתר שנטמא השלחן בספק משקין שאינו אלא ספק טומאה דרבנן ולא החמירו בקודש אלא לטמא פעם אחד בלבד ללחם הישן אבל אינו חוזר ומטמא את השלחן לשיטמא ללחם החדש:
מטבילין גלגל חמה. דרך לעג והתול אמרו אותן המינים כן לפי שסוברין תמיד שנאמר גבי מנורה כתמיד דגבי שלחן הוא ביום ובלילה ואינו כן לפי האמת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source